<h1>קונדריסין — משפטי החרם והנדוי והנזיפה</h1>
<h2>דף ז:</h2>
גרסי' בנדרים אמ' ר' אילא אמ' רב נדהו בפניו אין מתירין לו אלא בפניו, נדהו שלא בפניו מתירין לו בין בפניו בין שלא בפניו, יש שפרשו דכיון שבפניו נדהו אלים נדוייה ולא מעיקר' אלא בפניו, דומיא דמאי דאמרינן בפ' השולח [גיטין ל"ג ע"ב] כל מילתא דאיתעבדא באפי בי עשרה צריכי בי עשרה למשליפיה, ולהאי פרושא אם התירו אינו מותר, ועיקר פרושא דמשום חשדא הוא, דאי(ן) מתירין [לו] (ל)שלא בפניו, פעמי' שיתירוהו והמנודה לא ידע, וכשלא ינהגו בו נדוי יבא לחשדן, אבל כשנדהו שלא בפניו ליכא חשדא, שאף הוא סובר שמא התירוהו שלא בפניו כשם שנדוהו שלא בפניו, וזה כאות' שאמר[ו] בפ' ר' אליעזר [נדרים ס"ה ע"א] המודר הנאה מחבירו [בפניו] (ו)אין מתירין לו אלא בפניו, ומפרש בירוש' [שם פ"ה ה"ד] דטעמ' משום חשדא, ולפי זה כל שהודיעוהו דליכא חשדא מתירין לו שלא בפניו, וכל שהתירוהו נמי אעפ"י שלא הודיעוהו מות' בדיעב', אמנם רמב"ם ז"ל בפ"ז מהלכות ת"ת [הי"ג] כתבה להא כפשטא, משמ' דסבירא ליה כפי' קמא. ומתירין את החרם ואת הנדוי אפי' במקום הרב, ותלמיד שנדה לכבודו יכול להתיר לבדו אפי' במקום רבו, וכן כתב הרמב"ם ז"ל [פ"ז הלכ' ת"ת ה"ז].
<h2>דף ח.</h2>
גרסינן בנדרים פירקא קמ' אמר רב יוסף נדוהו בחלום צריך עשרה בני אדם להתיר לו, לפי שאפשר שבשליחות המקום נתנדה ולכך צריך עשרה להתירו ששכינה עמהם, והוא דמתנו אבל תנו ולא מתנו לא ואי ליכא דמתנו אפי' תנו, ואי לא ליזיל וליתיב על פרשת דרכי' ויהיב שלמא לבי י' עד דמקלע ליה [עשרה] דגמרי הלכת', פי' שמתוך שאלו הי' יחזרו לו שלום יגינו עליו מן היסורין, עד דמקלען ליה י' דגמרינן הלכתא, ואפי' ידע מאן שמתיה צריך י', דשמא אותו שנדהו לשמותי שויוה שליח, למשרי ליה לא שויוה שליח, ואפי' שמתיה בחלמא ושרו ליה בחלמא צריך י' למשרי, מאי טעמ' כשם שאי אפשר לבר בלא תבן כך אי אפשר לחלום בלא דברים בטלים, ושמא ההיתר מהדברים ההם, הלכך בין האי ובין האי צריך עשרה, וכתב הר"ן ז"ל וצ"ע במי שנדהו בחלומו (אין) [אם] צריך לנהוג ככל דין המנודה, וכתב ומסתברא לי דאע"ג דאמרינן הכא דמי שנדוהו בחלו' צריך היתר, אין ללמוד מכאן למי שנדר בחלום שיהא צריך היתר, דהכא היינו טעמ' משום דאמ' ליה שמן השמי' נדוהו, מה שאין לומ' כן בנדר, אלא שראיתי לרשב"א בתשובה שמעשה בא בפניו והצריכו היתר. והר"מ ז"ל כתב בפ"ז מהלכו' ת"ת [הי"ב] מי שנדוהו בחלום אפי' ידע מי נדהו צריך עשרה בני אדם ששונין הלכו' להתירו מנדויו, ואם לא מצא טורח אחריהם עד פרסה, לא מצא מתירין י' ששונין משנה, לא מצא מתירין לו אפי' י' שאינן יודעין לקרו', לא מצא במקומו י' מתירין לו אפי' ג', ע"כ.
<h2>דף כ.</h2>
הוי יודע דאע"ג דאמרי' לעיל [מו"ק ט"ז ע"א] דטוט אסר [וטוט שרי], והיכא דפייסיה לבעל דיניה מתירין אותו מיד, דוקא שלא זלזל בנדויו ובחרמו, אלא עמד כמו מוחרם או מנודה, אבל אם זלזל בחרמו ובנדויו צריך לנהוג איסור כימים שנהג בהם היתר קודם שיתירוהו, כמו שאמרו [נדרים כ' ע"א] בנדרים ובנזירות, אלא אם כן הוא שוגג, דאז לא זלזל בחרם, וכן כתב הר"ן ז"ל בתשובה וז"ל אבל מ"מ יש לספק ולומ' שלא להתיר נדויו עד שינהוג נדוי שלשים יום, כיון שהקל בו ועבר עליו, אלא אם כן יראה למתירין שהוא שוגג בזה ולא היה סבור שיהא חייב לנהוג כדין מנודה, וא"כ אם יקבל עליו נדוי ראוי להתירו לאלתר, ע"כ לשונו, ונ"ל דהוא הדין אם הוא אנוס, כגון שלא היה יכול לנהוג נדויו, שא"כ יודע הדבר שהוא נוהג נדוי ויהיה חייב למלכו' מיתה, ואז אנוס הוא, ולא זלזל בחרם אם לא נהג נדויו, שאין לך דבר שעומד בפני פקוח נפש אלא ע"ז וג"ע וש"ד. וכן דנתי אני בא' שהיה חשוד ששכר גוי להכות את חברו, והכהו הגוי בהדרת פניו, ולא נודע לקהל בבירור מי היה המסבב, והחרימו כל מי שסיבב הדבר הרע ההוא, אח"כ נודע ע"י גוי ובאמתלאות מי היה, אך לא בעדות ברורה, ואח"כ נתפשר החשוד עם בעל ריבו ע"י חתון, אך כל הימים מחזיק בדבריו שמעולם לא היה המסבב, ולהסיר מכשול חלינו פניו שינהוג בדין מוחרם ואח"כ נתי' אותו, ולא רצה, כי אמר בלבו שמא יבא הדבר לפרסום ויודע, וע"כ היה טוען שמעולם הוא לא היה מסבב ולא היה נכשל בחרם, ואני כי יראתי ממכשול הקהל, אמרתי שיתירוהו שלא בפניו ובלא ל' יום, לפי שהוא לא זלזל בחרם אלא מפני הסכנה, כי ירא שיבא הדבר לפני החצר, ולכך לא רצה להראות עצמו שהוא מוחרם, אע"ג דאמרינן [נדרים ז' ע"ב] נדהו בפניו אין מתירין אלא בפניו, ההיא משום חשדא היא, כמו שכתבנו למעלה, ואם כן יודיעוהו אחר ההיתר, וכן עשו. ומה שאמרתי צריך לנהוג איסו' כימי' אשר נהג בהם היתר, כדתני' [נדרים כ' ע"א] מי שנדר ועבר על נזירותו אין נזקקין לו עד שינהו' האיסו' כימים שנהג בהם ההיתר, בד"א בנזירו' מועט', ר"ל שלא נכשל בנדרו יותר מל' יום, אבל בנזירו' מרובה, ר"ל שנכשל בנזירותו יותר (ממ') [מל'] יום, כיון שינהוג האיסור ל' יום, וכתבו בשם הראב"ד ז"ל דהא דאמרי' שבנזירו' מרובה ל' יום אעפ"י שנהגו איסור כמה ימי', דוק' בנזירו' שסתמו כשיעור הזה, אבל נדרי' אפי' נכשל כמה, צרי' שינהוג אסו' כימי' שנהג בהם היתר, ויש חולקי' עליו שאין מחמירי' יותר בנדרי' שאין בהן קרבן מנזירו' שיש בו קרבן, וכנ"ל, דודאי כיון שהביאו בגמ' גבי נדרי', ש"מ חדא דינא אית להו, וכן נהגנו.
